לפני כ 10 שנים יצאתי לטיול החופש שלי לדרום אמריקה מייד אחרי הצבא, לאחר שעבדתי שעות על גבי שעות וחסכתי לי הון שיקנה לי חופש לתקופה בלתי ידועה. הנחתי תיק על הגב, ויצאתי אל הדרך עם תחושת חופש אינסופית... כשכל מה שאני צריך נמצא אצלי על הגב ודברים בהם לא השתמשתי במשך מספר שבועות, זרקתי או השראתי למטיילים אחרים. באותם ימים אני זוכר ששום דבר לא הפחיד אותי. לא קפיצות באנג'י לא צניחות, לא כניסות למערות חשוכות... עשיתי הכל כדי לבחון את הגבולות שלי. אפילו נכנסתי לביצות הפאנטאנל ללא חשש כשאני הולך לבדי, מבלי להודיע לאף אחד שאני שם, מבלי להותיר עקבות.

עוד כשהייתי שם, בטיול הראשון נדרתי נדר, והבטחתי לחזור ולטייל בכל שנה - הבטחה שאני עומד בה כבר למעלה מ 10 שנים. לפני שלושה שבועות חזרתי מטיול בן שבועיים וחצי בברזיל. ולמרות שאני רואה בי כהרפתקן, חובב סכנות וספורט אתגרי, חוויתי חוויה משונה מאין כמוה. התחלתי לחשוש, ומדברים קטנים יחסית. דברים כמו להיכנס למים של האמזונס מפחד שאתקל בתנין, פחד מנמלים שטיפסו עליי וגרמו לי לקפוץ כמו משוגע - כאילו שמדובר ביצור הכי ארסי בעולם. אני מעריך שזה נשמע לרובכם כמו חוויות מסוכנות, ושאינכם מבינים מדוע אני כה משתומם לנוכח רגשות אלו - אבל אתם צריכים להבין שיחסית אלי - מדובר בשינוי מקצה לקצה. אני שהייתי נכנס בלי שום היסוס לים סוער עם גלשן באמצע הלילה, אני שהים היה ביתי ומעולם לא חששתי להינס אליו - חושש מעט מאותם הדברים למרות ששום חוויה רעה לא באמת קרתה לי. מעולם לא היתה לי תאונה בסיטואציה שכזו. אפילו לא שטיפסתי ללא חבלים על צוק בגובה של כ 10 מטרים ונתקעתי למעלה במשך חצי שעה לערך מבלי יכולת לרדת.