אולימפוס הוא ההר הגבוה ביוון, 2911 מטרים גובהו. הוא נמצא במחוז תסליה.
במיתולוגיה היוונית האולימפוס הוא מקום משכנם של שנים-עשר האלים האולימפיים: זאוס, הרה, פוסידון, האדס, אתנה, אפרודיטה, ארס, דיוניסוס, אפולו, ארטמיס, הפייסטוס והרמס. האלים היושבים בהר מתוארים במיתוסים כשהם שותים נקטר ואוכלים אמברוסיה, המעניקים להם חיי נצח. פירוש השם אולימפוס ביוונית הוא "הזורח".

למרות קיומו במציאות, מצטייר האולימפוס באיליאדה של הומרוס כמקום נסתר ומסתורי, שמיקומו משתנה. פעם הוא נישא מעל כל הרי העולם ופעם משתלשלים ממנו היבשה והים, אך הוא אינו הר ואינו שמיים. על אף שזאוס הוא מלך האלים והשליט העליון של האולימפוס, אין ההר בבעלותו. מקום משכן זה של האלים אינו שייך לא לים, לא לארץ המתים, לא לשמים, ובעצם אינו חלק מן העולם הפיזי.

הרה, אלת הנישואין והאמהות, השליכה את בנה הפייסטוס מהר האולימפוס כשנוכחה לדעת שנולד צולע ומכוער. גם אפרודיטה השליכה מן ההר את התינוק הרמפרודיטוס, שהיו לו גם איברי מין זכריים וגם איברי מין נקביים. אל היין דיוניסוס לעומת זאת, זכה למקום של כבוד בהר לאחר שסייע להרה להשתחרר מכבלי מלכודת שהכין לה הפייסטוס הזועם.

גיהנום, לפי אמונות רבות, הוא המקום אליו נשלחים אנשים אשר חטאו רבות בחייהם, וכעונש הוטל עליהם להעביר את הזמן שאחרי מותם במקום הנורא מכל - הגיהנום.

אנשים שונים מדתות ועדות שונות מנסחים גרסאות שונות לגיהנום, אך לכולם יש את אותו הבסיס: מקום נורא, לרוב הוא שוכן מתחת לפני האדמה.

במקביל לגיהנום קיים גן-העדן, והמקום אליו מגיעים אנשים צדיקים שלא חטאו יותר מדי בחייהם על-פני האדמה (המקום שבו גרו אדם וחווה לפני שגורשו ממנו נקרא גם הוא "גן עדן").

עד לאחרונה היה מקובל לקשור את השם "גיהנום" לשם המקום גיא בן הנום המופיע במקרא בגרסאות שונות (גיא בן הנם, גי-הינום וכו'). שם זה מוזכר לראשונה בתיאור גבולות שבטי יהודה ובנימין: "וְעָלָה הַגְּבוּל גַּי בֶן-הִנֹּם אֶל-כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶגֶּב הִיא יְרוּשָׁלָיִם, וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל-רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי גֶּי-הִנֹּם יָמָּה.." (יהושע, טו, 9). זהו שמו של אפיק עמוק בגבול המערבי-דרומי של העיר העתיקה של ירושלים. אם כי גיהנום במשמעותו המקובלת כיום לא הופיע כלל בתנ"ך, אלא רק מאוחר יותר.

בימי המלוכה בישראל בנו תושבי ירושלים בגיא זה במות לעבודה זרה, לאל מולך הכנעני, הקריבו לו את ילדיהם הרכים ושרפו אותם באש. גם אחדים ממלכי יהודה קיימו מנהג זה, שהרגיז נביאים ומלכים אחרים. יאשיהו המלך יצא נגד העבודה-הזרה שפשטה בישראל: "וְטִמֵּא אֶת-הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵּי בֶני הִנּׁם, לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ.." (מלכים ב', כג, 10). מקור השם בן-הינום אינו ידוע. לפי סברה, הינום הוא שם אדם.

לפי הסברה המסורתית, כיוון שבגיא בן-הינום הייתה העבודה הזרה של הרשעים - קיבל השם הוראה מיוחדת: מקום הרשעים בעולם הבא, לעומת גן-העדן של הצדיקים. מכאן נולדה האגדה שפתחו של הגיהנום נמצא בירושלים. בשיפולי גיא בן-הינום הייתה התופת, הנזכרת יחד איתו. עם זאת, הסברה הקושרת את המילה "גיהנום" למקום זה אינה מקובלת כיום במחקר.

גיא בן-הינום מתחיל ליד שער יפו ובשיפולי מגדל דוד. דרומה נמצאת באפיקו בריכת הסולטן.

גן העדן ביהדות, בנצרות ובאסלאם הוא שמו של מקום אגדי שבו חיו אדם וחוה לפני החטא הקדמון. יש המאמינים כי זה החלק בעולם הבא שאליו מגיעים הצדיקים לאחר מותם, בניגוד לגיהנום אליו מגיעים החוטאים.

מושג מקביל ניתן למצוא בתרבויות רבות ובינם: יארו שנשלט על ידי אוזיריס בתרבות המצרית, שדות אליסיום היווניים, "שדות הציד הנצחיים" בצפון אמריקה ו-Tlalocan בדרומה, Mag Mell אצל האירים, Land of the Ever-Young שמצא איזכור בפיטר פן, אבלון הקלטי, ואלהלה הנורדי.

מקור השם "גן עדן" הוא הגן שננטע במקום ששמו עדן. לפי הסיפור הושקה הגן על ידי נהר שהתפצל לארבעה נהרות:

בעוד שהפרת והחידקל הם נהרות שמיקומם ידוע כיום, ושמתמזגים לנהר אחד בעיראק, אין הסכמה על זהותם של הגיחון והפישון. לגבי הגיחון, יש טענה כי זהו הנילוס הכחול, הזורם באתיופיה, היא כוש, אך קיימות סברות אחרות המזהות את אזור הנהר עם העיר השומרית קיש, שנמאת במסופוטמיה (עיראק של ימינו).

גם מיקום הפישון שנוי במחלוקת: יוסף בן מתתיהו זיהה אותו עם הגנגס שבהודו, אולם חוקרים מאוחרים נטו לזהותו עם נהרות באזור מסופוטמיה הצפונית (עיראק, איראן וטורקיה של ימינו), ובהם ספיד (Sefid) ואראס (Aras).

תאוריה נוספת המקובלת מאוד כיום, היא שהפישון והגיחון הם שני נהרות שהתייבשו עם השנים והתגלו לא מזמן ונפגשו יחד עם הפרת והחידקל במקום שבו נמצא היום המפרץ הפרסי, מקום שידוע שהיה פורה מאוד עד לפני כמה אלפי שנים.

סטיקס או ("נהר השנאה") במיתולוגיה היוונית הוא שמו של הנהר שגבל בין הארץ לשאול, הלא הוא האדס, והקיף אותו תשע פעמים. הנהרות סטיקס ופלגתון (Phlegethon), אכרון (Acheron) וקוקיטוס (Kokytos) התלכדו יחד במרכז השאול לביצה גדולה. הנהרות החשובים האחרים בשאול היו לתה (Lethe) וארידאנוס (Eridanos). הגרסה הבודהיסטית של נהר זה ידועה בשם הנהר סנזו (Sanzu).

על סטיקס שמר פלגיאס (Phlegyas), אשר העביר את הנשמות מגדתו אחת לשנייה. בגרסאות אחרות, פלגיאס שמר על פלגתון, נהר ראשי אחר, אך דנטה אליגיירי שם את פלגיאס לשמור על סטיקס.

האלים רחשו כבוד לסטיקס ונשבעו בשמו. זאוס שנשבע לתת לסמלה (Semele) כל שתבקש, הוכרח לעמוד בהתחייבותו והדבר הסתיים במותה. הליוס, הבטיח באופן דומה לפאיתון כל שיחפוץ, והחובה למלא אחר השבועה גם היא הסתיימה במותו. אלים שלא מילאו אחר שבועתם הוכרחו לשתות את מי הנהר, שגרמו להם ללקות בעילפון למשך שנה, ולאחר שקמו שמעלפונם, היו מנודים מחברת האלים למשך תשע שנים נוספות.

במיתולוגיה היוונית סטיקס קשור בעיקר עם העולם הבא, אך בנצרות ובמיוחד בקומדיה האלוהית תואר כדמות המצוייה בגיהנום. מקובל לחשוב, שמשיט המעבורת כארון הוא שהעביר את נשמות המתים על פני הנהר סטיקס אל השאול, אך במקורות היווניים והרומיים, כמו גם אצל דנטה, כארון השיטם על פני הנהר אכרון. דנטה הפקיד את פלגיאס על הנהר סטיקס וקבע אותו כמעגל החמישי של הגיהנום, בו נענשים הזועמים ומלאי החמה בהטבעה ללא קץ במים בוצניים.